צינורות אש

טוב לקרוא

רצועות עם זרימה וסילונית משתנים

הדור הזה של הרומחים ירש את מה שנקרא "המסורתיות", או רונסים מחודדים, קונוסים קטומים פשוטים.

סמנטיקה של DSC מייחסת לו את השם של "שרוך זרימה מתכווננת וסיל" כדי להחליף את המונח הלא מתאים של "שרוך זרימה משתנה" שאינו לוקח בחשבון את האפשרות של réglage מטוס סילון

ברנסים שעוצבו לאחרונה, הברז הקדמי-אחורי מתאים את זרימת הסילון בעוד טבעת מסתובבת מתאימה את צורת הסילון:

• סילון ישר, עוצמה גבוהה, לריסוס בסיס הלהבה ו/או הורדת הלהבות (שריפות גגות וכו'). אין ממש זריקת מקל על רומח מסוג זה בשל עיצוב הרומח עצמו.
• סילון התקפה מפוזר, ליצירת ענן של טיפות, המאפשר קירור של גזי הבעירה (חמים) הממוקמים בחלק העליון של החדר (סגור או חצי פתוח). מטרת סילון זה היא להשיג כוח קירור חזק תוך שימוש במינימום מים, לגרום לכמה שפחות נזק (שריפות בדירה וכו'). סילון זה משמש במהלך ציור העיפרון על מנת לנטרל את האנרגיות מכיוון שהוא מציע טווח מספיק ופיזור של טיפות הסופגות את הקלוריות.
• סילון מגן מפוזר, היוצר מסך של תרסיס מים גדול ככל האפשר מול הלובש, כדי להגן על עצמו ככל האפשר מהחום אם יתעורר הצורך. זה ישמש במהלך התקדמות רציף פתוח (אש בלון גז או שריפה של רכב קל גפ"מ).

הרעיון של מטוס שידור הופיע בשנת 1950 בהצעתו של הצ'יף לויד ליימן ממחלקת הכבאות של פרקרסבורג WV (ארצות הברית).

לרנסים האחרונים יש ידית ארגונומית בסגנון אקדח. ידיות אלו מקלות על האחיזה של הרומח, ומקלות על התקדמות הלובש.

בהתאם למותג, המאפיינים עשויים להשתנות, כגון התאמת קצב הזרימה שניתן לכוון באמצעות טבעת במקום הידית.

ערכי לחץ האספקה ​​המסופקים על ידי היצרנים אינם כוללים את נפילות הלחץ של הצינורות המחברים אותם למקור המים בלחץ (בדרך כלל יחידת המשאבה, במיוחד משאבת מנוע). לכן הלחץ ביציאה של המשאבה הוא לרוב גדול מהמקסימום.

קצבי הזרימה התיאורטיים השונים האפשריים נקבעים על פי קוטר הרומח (שינוי בלחץ ברנס מוביל לשינוי בזרימה):

• קוטר 20 mm → מ-20 עד 150 ליטר/דקה.
• קוטר 40 mm → מ-100 עד 475 ליטר/דקה.
• קוטר 65 mm → מ-285 עד 950 ליטר/דקה.